פוגשים את אלון אפרת, חבר ומדביר הקיבוץ. הדרכה קצרה, נהלים ונכנסים בשיירה לקיבוץ. בחוץ הכל ירוק ורענן. מתחילים ללכת וחוצים שטח חשוף שפונה מבתים, ממשיכים ישירות לביתו הנטוש של אלון. בבית זה שהו אלון, אשתו וחמשת ילדיו שעות ארוכות בממ"ד כשבחוץ התופת בהתגלמותה. למשפחה שלום, הבת הגדולה חיילת כיום בצה"ל והמשפחה מתגוררת ומחלימה יחד עם שאר חברי הקיבוץ בחצרים. אלון מקריא קטע שכתב על התחושות שליוו אותו באותן שעות ארורות בממ"ד, במילה אחת - צמרמורת. נכנסו יחד לממ"ד, המילים והתיאורים של אלון מתחברים למחשבות על התופת שהתחוללה, אבל קשה לתפוס ולהבין באמת את הזוועות, כנראה בלתי אפשרי.

ממשיכים בסיור, בדרך אלון משתף על האתגרים התברואיים אתם הוא מתמודד מאז: שאריות מזון ענקיות שנשארו ונרקבו בבתים ובמרכול, עשרות כלבים משוטטים, סתימות ביוב, דגירות יתושים בבריכות דגים שנזנחו, זבובים. ההתמודדות של אלון ראויה להערצה. גם בזמנים הקשים ביותר של חירום, בהן האצבע עלולה להיות קלה על הדק המרסס, הוא דבק בגישה המשלבת מחשבה, יצירתיות ופתרונות ברי קיימא. כיום הקיבוץ עדיין מתאושש מהאירוע. בחלק גדול מהבתים עדיין שאריות ההרס – ערבוביה של פסולת בנין עם עזובה, פיח ותשתיות שקרסו. אלון מספר כי הקיבוץ לא מקבל סיוע מהמועצה האזורית אשכול, אפילו לא שירותים בסיסיים כמו הדברת תיקנים בביובים. תמוה מאוד הדבר, בהתחשב בתמיכות המיוחדות שהמשרד להגנת הסביבה העביר לגופים אלה. אנו חותמים את הסיור ליד עץ זית שבאחד מחלליו התמקם קן דבורים שוקק חיים. מכאן אלון ממשיך לעיסוקיו הרבים בקיבוץ. בסוף היום הוא חוזר למשפחתו שבחצרים, לא לפני שהוא חולף ומביט על ביתו החדש שנבנה בימים אלה – זו התקומה של אלון.

בנימה אישית, הסיור בבארי היה אמור להיות מקצועי. רצינו לבחון את דרכי ההתמודדות עם התפרצויות מזיקים בעתות משבר, להסתכל על התנאים שנוצרו, אשר סיפקו ועדיין מספקים כר פורה להתפתחות מפגעים וללמוד מכך. אך התחושה במהלך הביקור הייתה, לפחות עבורי, שעל אף השנתיים וארבעת החודשים שחלפו מאז השבעה באוקטובר, המקום עדיין מדמם, הפצעים עדיין פתוחים וכואבים מדי ולא מאפשרים התעמקות אמיתית ומקצועית. הסיור הזה צריך להימשך. תהליך השיקום של הקיבוץ בהתהוותו, בתים חדשים נבנים, בתים פגועים יהרסו, שכונות חדשות ייבנו. ההרס והחורבן הפיסי ייעלמו בקרוב מהמקום, אך אנו צריכים, לא - אנו מחויבים (!), לשוב, לסייר, לדבר ולסייע ככל הניתן לתקומתו של קיבוץ בארי.   

תודה לכל משתתפי הסיור ולאלון אפרת.

טל ויינברג, יו"ר ארגון המדבירים